הפרק הזה נוגע בכל כך הרבה נושאים. ואם אמרתי שעד עכשיו הסידרה ממש לא נגעה בנושא של הערבים, עד מצב שבכלל שכחתי שהדמויות הראשיות פה ערביות, הפרק הזה משנה את זה לגמרי אבל בקטע טוב מאוד. הפרק התחיל במערכת יחסים של אבא ובן, שהופך להיות הרבה יותר מורכב כשמדובר באבא פסיכולוג וילד שיש לו הרבה מאוד דברים בראש. וממשיך ברצף של הרבה מאוד תת נושאים באמצע על מקומם של ערבים במדינה. אני חושבת שמה שהופך את הפרק הזה לטוב זה דווקא המקום שלו לעומת שאר הפרקים. דווקא בגלל שכל שאר הפרקים שמים את נושא הערבים במדינה כמשהו באמת לא דרמטי, ולא קריטי, אז הפרק הזה שפתאום מציף את הנושא הזה, וגורם לנו לראות את המציאות כמו שהיא. ביום יום לא מרגישים אפילו את זה שלואי והמשפחה שלו ערבים, לא מרגישים באמת את ההבדל. הם חיים בטוב, חיים שקטים, כולם מתייחסים אלהם רגיל , הם עובדים, מפתחים מערכות יחסים גם אם מוצאים אחרים, וחיים את חייהם, (למרות שיש תיזכורות קטנות בדרך על ההבדל שלהם מהשאר בעיקר דרך החיים של הבן של לואי בבצפר). אבל פתאום כשמגיע מקרה חירום, ממש כמו בחיים, כל המדינה על הרגליים, כולם מתחילים לבחון, לחשוד, פתאום כל ערבי הוא מחבל וכל מחבל קשור איכשהו לכל הערבים. הפרק הזה מגיע דווקא בזמן של מלחמה, בזמן שגם כל אלה שעוד איכשהו ריחמו על האזרחים בעזה פתאום לא מסוגלים לשמוע את השפה. אני חושבת שזה פרק שעושה חסד ומחזיר אותנו לסוג של פרופורציות שהם כן נחוצות. לא כל ערבי הוא מחבל, ולא כל ערבי שחי בארץ מטרתו היא לחסל אותנו. ויש גם ערבים שחיים ביננו בטוב ובשלום, ועם כמה שהמצב רגיש ומאיים, צריך עדיין לזכור את זה. אני חושבת שהפרק הזה שם את הנושא הזה באור מאוד מכבד ומאוד מכיל של כל הצדדים במדינה, בלי להפנות אצבע מאשימה על מישהו, או לעורר רחמים על אף צד. אלה זה פשוט פרק שמציג את המציאות כמו שהיא כשהכותרת הגדולה מעל כל הפרק היא הדבר שבאמת חשוב, הם בסך הכל רצו להוציא את הילד מאזור של סכנה.