קצת לפני שזה נהיה פופולרי, לפני יותר מארבע שנים שמעתי על ספר שעומד לקבל אדפטציה לטלויזיה. בלי לדעת הרבה, הנושא הכללי תפס אותי במידית וחיכיתי בקוצר רוח לצאת הסדרה. לפני יותר משנתיים לא הצלחתי לשמור על המתח ובחרתי לקרוא את הספר שאותו סיימתי בלילה אחד ומאז לא הפסקתי לשווק אותו ולדבר עליו. התאהבתי בקונספט המיוחד, בכתיבה הסוחפת של טיילור ג׳נקיס ריד, ברפרנסים שלה ללהקת הרוק פליטווד מק (שהיא גם בין הלהקות האהובות עלי) יחד עם המקוריות והטון הביוגרפי שלה, ובאווירת הסקס סמים ורוקנרול המוכרת שבספר זה קיבלה טוויסט הכרחי - והוא יצוג הנשים, שלעיתים קרובות בעולם הרוק כמעט ולא מקבל יצוג (ואם הוא מקבל, אז מדובר ביצוג שטחי שלא עושה צדק). ראיתי בעצמי את כל אחת מהדמויות הנשיות המתוארת בספר ובעיני גם כל אחת יכולה; אם זו דייזי בעלת נפש האומן והאישיות הנונשלנטית; אם זה טוב ליבה של קמילה וההקרבה שלה עבור חיים משפחתיים; קרן, שמוכיחה שאפשר להיות בעלת ביטחון עצמי אך גם עם רגליים על הקרקע; וגם סימון, שסיכנה הכל ורדפה אחרי חלומה בעקבות אינטואיציה - שבעיני נושא זה כן הועבר בצורה מיטבית גם על המסך. אהבתי כל רגע עם דייזי, קמילה קרן, וסימון. הדבר המרכזי שבעיני האדפטציה דייקה בו הוא הקאסטינג של דייזי ג׳ונס. את ריילי קיאו אני אוהבת מזה שנים ולא יכלתי שלא לשמוח כששמעתי על ליהוקה כדייזי ג׳ונס ולא התאכזבתי מהתוצאה. היא נכנסה לדמות המורכבת של דייזי בצורה אותנטית והפכה אותה לדמות אפילו בעלת עוד רבדים, כיפית, ממגנטת, על-זמנית ורלוונטית, ובאופן אישי גרם לי לאהוב את דייזי אפילו יותר. ולא רק שריילי מוכיחה שהיא שחקנית ראשית מצויינת, אלא גם שהיא מוסיקאית שניחנה בכשרון נדיר. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהשינויים הדרמטיים בין הספר לסדרה. בקריאת הספר התחברתי הכי לדמותה של קמילה, התרגשתי מצורת הפעולה שלה והבחירה החוזרת שלה בשלום והרמוניה, התרגשתי עד בכי בכמה וכמה רגעים בקריאת דמותה, מה שבצפייה לצערי לא קרה באותה הרמה. כן התרגשתי במספר סצנות אך הרגשתי שוני משמעותי בהצגת דמותה של קמילה. התאהבתי בנגיעות השקטות בכתיבתה של ג׳נקיס ריד שגרמו לספר להרגיש כמו ביוגרפיה, מה שלצערי לא הרגשתי כל-כך הרבה פעמים בסדרה. אני מרגישה שגם נעשו שינוים שהרגישו במעט לא הכרחיים ושינו בצורה משמעותית חלקים מהספר שבעיני לא היה צורך לשנותם. לדוגמה, בהפיכת קמילה לצלמת ובכך לשנות את תקפידה בלהקה לאקטיבי יותר, (מה שכן אני יכולה להעריך), אך גם שינה את דרכה ומהותה (היחוד של קמילה בספר הוא האינטואיציה והיכולת שלה להשפיע בלהקה גם מחוצה לה) והרגיש רק כאמצעי להשיג דרמטיזציה למשולש הרומנטי. בדומה לשינוי נוסף, גם השימוש ואף הניצול של קמילה בגיטריסט הלהקה, אדי, הרגישה לי בסופו של דבר כמו משהו שדמותה של קמילה בספר לא הייתה עושה מכיוון שלא ראיתי אותה כדמות שמסוגלת לנצל אדם עבור טובתה האישית. ובאמירה כללית אני יכולה להודות שאני מרגישה שחלקים רבים מהסדרה יכלו להיכתב ולהיות מבויימים בצורה יותר מוצלחת שיכלה להשתוות לציפיות העצומות שהספר בנה. אם כי בנקודת מבט נרחבת יותר כן נהנתי ממנה, נשארתי בציפייה מפרק לפרק ולא הרגשתי שאני מבזבזת את זמני, התרגשתי כמה וכמה פעמים עד דמעות, ואני לא יכולה להגיד שלא שמעתי את האלבום בלי סוף אחרי סיום הסדרה..